ההתחלה:

התעוררתי בבוקרו של אותו היום כמו בכל יום רגיל וניגשתי אל המטבח כדי להכין לעצמי כוס תה טעים וטוב (משום מה עדיין לא התחבב עלי טעמו המריר מעט של הקפה). וכך בעודי מכין את הכוס עם כמות הסוכר הדרושה ולצידה בכוננות טבילה את התיון, בעוד כל כולי דרוך לקראת השריקה מבשרת הרתיחה של הקומקום מה שמבשר על כך שצריך להתחיל בתהליך ההכנה, קטע  את דממת החדר היחסית צלצולו החד של מכשיר הטלפון.

'מעניין מי זה מצלצל בשעה כזו מוקדמת' שאלתי את עצמי תוך מבט חטוף על השעון שהראה בדיוק כפי שציפיתי את השעה 05:30, רציתי להתעלם אך מכיוון שהצלצול הטורדני צלצל כבר 3 פעמים הרמתי את השפופרת "שלום?" אמרתי תוך תהיה (בליבי כמובן) על מדוע ישנם אנשים שעלולים לחשוב שצלצול טלפון בשעות כאלה הינו הגיוני וטוב.

 

"שלום, מדבר אברהם אפשר לדבר עם רועי" ענה לי קולו הסמכותי של המפקד שלא ניכרה בו שום נימת שאלה

 

"כן המפקד, אני מדבר" עניתי לו

 

"אה, שכחתי עוד לא תיקנת את המכשיר הארור, אתה נשמע כאילו אתה בצוללת שמשמיעים בה את להיט הרוק האחרון, שמדי פעם מצטרפת אליו להקת מסורים חשמליים" אמר לי המפקד בנימה מבודחת דבר שלרוב מרמז שהוא עומד לבקש ממני לעשות משהו מוזר ומופרך במיוחד. בדיוק כמו הפעם שבה הוא ביקש ממני לבדוק האם ישנה אפשרות לטוס את כל הדרך למפרץ הפרסי בלי תדלוק אווירי ושם לנחות על נושאת מטוסים אמריקאית, דבר שכמעט גמר את הקריירה שלי ושל הסופה שהטסתי בקרקעית הים, בעיקר עקב העובדה שנושאת המטוסים היחידה שהייתה בסביבה לפני שנגמר לי הדלק לחלוטין הוסבה לנשיאת מסוקים כך שמבנה המסלול שלה שונה ולא הייה מותאם למטוסים מה גם שהוא היה נטול כבלי עצירה באופן כמעט אפי, לאחר המגע שנעשה בזהירות המקסימלית ובמהירות המינימלית האפשרית המטוס סירב להיעצר אלא רק כאשר סנטימטרים בודדים הפרידו בין כן הנסע הקדמי לבין הנפילה לים, מה שדרש מהאמריקאים לגרור את המטוס לאחור על מנת שאוכל לצאת מתא הטייס בלי להיתלות מהדופן בצורה המתאימה למופעי קרקס ושאוכל להשתמש בסולם ככל האדם.

 

"רועי, אתה עוד שם?" המפקד שאל ובלי לחכות לתשובה הוסיף "יש לי הפעם משהו שימצא חן בעיניך" דבר שגרם לי לחשוב 'למה אני טייס ניסוי ולא טייס קרב כמו כל החברה'

 

"כן אני עוד כאן, מה שנקרה עדיין" עניתי לו תוך תקווה שיבין את הרמז

 

"אז ככה, אתה צריך לטוס לארה"ב לעזור להם עם איזה שיפור מבנה ומנועים שהם עשו ל F22, משהו מאד מעניין אז הם יצרו קשר עם אגף המבצעים כאן וביקשו טייס ניסוי" ענה המפקד והוכיח שהוא באופן מוחלט לא הבין את הרמז.

 

"אפשר לשאול מדוע הם לא משתמשים בטייס משלהם?" שאלתי

 

"כן." המפקד ענה

 

" ובכן למה?" שאלתי תוך הרהור על כל מיני תקלות שהאמריקאים לא רוצים לבזבז עליהן טייסי ניסוי שיכולות לצוץ

 

"אה, מהסיבה הפשוטה שהם רוצים לתת לטייס מחיל האוויר הישראלי את הזכות להיות הראשון כמובן!" הוא ענה

 

"הראשון? ראשון לעשות מה?" שאלתי

 

"הראשון שיזכה לטוס במטוס עם יכולות כמו שאמורות להיות למטוס הזה לפי התכנון" הוא ענה

 

'כן, בטח!' חשבתי 'זה יותר כמו הראשון להתפגר במטוס שעלולות להיות לו יכולות מדהימות בפוטנציה!'

אבל בקול עניתי " נו אז הסכמת לשלוח טייס ובחרת אותי?"

 

"לא, פשוט כל השאר אמרו שיש להם דברים אחרים כמו ניסויים של חברות הפיתוח בארץ, אז רק אתה נשארת למשימה" ענה המפקד, דבר שגרם לי לחשוב 'אהאה! עליתי עליך! אתה משקר! אם זה באמת היה בטוח כל טייס אחר היה קופץ על ההזדמנות!' אבל בקול אמרתי "ומה התנאים המגבלות וכדומה?"

 

"אז ככה התנאי היחיד הוא שאתה נוחת בניו יורק עד השעה 11:00 שעון מקומי" ענה המפקד

"אבל" עניתי תוך כך שמבטי נדד מבלי משים לכיוון השעון שהראה את השעה 05:40 וחישוב אוטומטי שעשיתי הראה לי שכדי לעמוד בתנאי אני צריך לצאת עכשיו כדי לעלות לטיסה לארה"ב בשעה 06:00 "זה אומר שאני צריך לצאת עכשיו!" פלטתי

 

"נו, אז, זוז! זוז! זוז!" נבח מהפקד וניתק

 

שמתי את השפופרת במקום רצתי לחדר סגרתי את המזוודה שנחה פתוחה עד לאותו רגע על קצה מיטתי תוך מחשבה ' מזל שלא התחלתי לפרוק אותה אתמול אחרי שחזרתי מהביקור אצל ההורים בחיפה' תפשתי את המזוודה, הורדתי אותה לרצפה ופתחתי את המגירה של שולחן הכתיבה שלצד מיטתי ושלפתי מתוכה את הדרכון, תחבתי אותו לכיס המכנסיים 'מזל שעוד לא החלפתי בגדים ופשוט נזרקתי לישון אחרי שהחלטתי שאפרוק את המזוודה ביום אחר' חשבתי בזמן שהרכבתי את משקפי השמש ותפשתי את המפתח של הרכב ביד ימין ואת ידית המזוודה ביד שמאל וכך ניגשתי אל הדלת פתחתי אותה יצאתי כאשר אני מקפיד שהמזוודה תצא איתי, נעלתי אחרי את הדלת ורצתי אל החנייה פתחתי את הנעילה האוטומטית של הרכב זינקתי למושב הנהג הושבתי בכיסא הנוסע את המזוודה סגרתי את דלת הרכב, שמתי חגורה, הנעתי את הרכב והתחלתי לנסוע לכיוון השער של הבסיס במהירות שלא הייתה מביישת את מטוס ההדרכה שהמריא במסלול שרואים מבעד לעצים וזאת מכיוון שהגעתי ל ש.ג לפני שהוא היה באוויר,

ה ש.ג מיהר לפתוח את השער והמשכתי לנסוע בכביש המחבר את הבסיס לעולם שבחוץ וכמובן שהפחתתי משמעותית את המהירות- שיחה עם שוטר לא תעזור לי להגיע בזמן, נסעתי במהירות האפשרית המותרת כחוק והגעתי לשדה בזמן, כאשר אתה טייס נוסעים בזמנך הפנוי יש לך אפשרות שלא לעבור את טרטור הזמן שצריך לעבור כל אדם שאינו שייך לצוות שמטיס את המטוס, כך שהגעתי לדיוטי פרי ומשם לשער העלייה למטוס בדיוק עם הקריאה האחרונה לנוסעים, עליתי למטוס (הכרטיס על שמי הופיע להם במחשב) והתישבתי בכיסא שלי, סגרתי את החגורה, והמתנתי להמראה תוך שיחה ערה עם קבוצה של בחורות נאות שאחת מהן ישבה לצידי והשאר ישבו בשורה שממול ובשורה שמאחור אבל לצערי הן היו צעירות ממני בכמה שנים ועל אף שכמה מהן הראו התעניינות נאלצתי שלא לשתף פעולה קודם כל בגלל הגיל ודבר נוסף אני לא אתחיל עם מישהי שאני לא יודע אם אזכה לראות גם אחרי אותה טיסה שהאמריקאים מכינים לי, כך שהבחורות עברו לשיחות על נושאים משלהן, ואני עברתי להרהורים משל עצמי, אחרי ההמראה הבטתי על נופה של הארץ שחלף מתחת המטוס בעיקר הנוף של תל אביב אבל גם יפיפה, 'הארץ הכי יפה בעולם' חשבתי בפעם המי יודע כמה ומעט עצבות תפסה את מחשבותי- 'ייתכן ולא אשוב אליה יותר...' אבל כמו שאני תמיד מבטיח כאשר אני רואה את הארץ מתרחקת ממני ואני מתרחק ממנה 'אני מבטיח שאם אשאר בחיים אני אחזור!' חשבתי אליה וידעתי כמו שידעתי תמיד (וכמו שיודע כל אחד שיוצא ממנה) שהיא גם מקווה שאחזור כמו שהיא מקווה שכל אחד שיוצא יחזור אבל לצערה ולצערי יש הרבה אנשים שלא זכו לראות אותה מתקרבת בחזרה כמו שראו אותה מתרחקת כשעזבו, 'אני מקווה שאני לא יהיה אחד מהם ' חשבתי ועוד הספקתי לקרוא לה 'להתראות'  וקרן שמש אחת שאורה ניתז מאיזה משטח משקף אותת לי במורס "הצלחה" לפני שהארץ נעלמה מעבר לאופק וזה גרם לי להרהר על חוש ההומור של אלוהים וגם לחשוב 'תודה' אם הוא סידר שיקרה רצף האירועים הדרוש כדי שאיתות כזה יתרחש.

שאר הטיסה עברה בצורה חלקה מלבד עוד ניסיון חיזור מהבחורה שישבה לצידי שעקשנותה נשאה פרי וגרמה לכך שנחליף מספרי טלפון.

אחרי הנחיתה יצאתי לשדה התעופה של ניו יורק ושם ראיתי שני אנשים עם מדים של חיל האוויר האמריקאי מחזיקים שלט שהודפס עליו בעברית רועיי , כן עם שני י', זה מה שקורה כשלא יודעים שפה ומנסים להעתיק משהו שרשום באותה שפה,

 

" שלום, מה שלומכם?" פניתי אליהם בחביבות וכמובן בשפת אימם

"שלום, אנחנו מחכים לבחור בשם רוי (מאייתים את השם שלי באנגלית Roy) שאנחנו צריכים להביא לבסיס חיל האוויר הקרוב" הם ענו

"אני רוי" עניתי להם והצגתי את הדרכון שלי כראייה

"טוב, אז האם אכפת לך לענות על כמה שאלות?" הם ענו- הדרך לוודא שאני באמת אני ולא איזה מרגל לא מוכשר שלא יודע את התשובות

"לא, ובכן מה השאלות?" עניתי והוספתי חיוך כאשר הבחנתי בשעון שהיה תלוי על הקיר והציג 10:58 –הגעתי בזמן!

"ובכן: מה שם המורה לספורט שהיה לך כאשר המורה הרגיל היה בשנת שבתון?" הם שאלו

"יהושוע והכינוי שלו היה שוקי" (קראו לו יהושוע על שם דוד שלו שנהרג במלחמת יום כיפור אבל הוא העדיף שנקרא לו שוקי כי הוא לא הרגיש ראוי להיקרא על שם הדוד הזה שקיבל אחרי מותו עיטור) עניתי

"באיזו עיר גרים ההורים שלך?" שאלה

"חיפה" תשובה

"האם הייתה לך חברה לפני שהיית בן 19?" הם שאלו

"כן" עניתי את התשובה הכי הזויה אבל אמיתית "כאשר הייתי בין הגילאים 5-7 הייתה לי חברה ששמה היה רוני והיא עזבה אותי בגלל שבכיתה א' קיבלתי פחות מ 100 במבחן" 'מה שנכון אגב הוא שקיבלתי פחות מ 97 ' חשבתי לעצמי ונזכרתי באותה תקופת ילדות שבה היו פחות דאגות

"כמה כלבים היו לך ומה היו שמותיהם?" באה עוד שאלה

"היו לי 2 כלבים- האחד חומי שהיה איתי מגיל 3 עד גיל 5" 'שאז איזו שכנה ארורה החליטה שהוא כלב רצחני ודאגה שיחזירו אותו לסבתא רבה שלי שהביאה לי אותו במתנה' נזכרתי בזעם "והשנייה לאקי שאימצתי אותה כאשר הייתי בן 10והיא הייתה בת 16" 'מצאתי אותה עזובה ביום חורף גשום אז הבאתי אותה הביתה ואימצנו אותה, היא קיבלה בית חם ואוהב עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 17'

"שאלה אחרונה: האם היה לך ארנב מחמד?"

"כן, וקראו לו שלג מלך הארנבים והארנב הטורף" 'קראנו לו ככה בגלל שהוא גדל עד שהיה יותר גדול מחתול וכאשר היינו משחררים אותו לרוץ בגינה הוא היה מחכה עד שיתקרבו אליו חתולים ואז רודף אחריהם תוך השמעת נהמות, אני בטוח שהוא היה חושב שהוא כלב או אריה או משהו והחתולים המסכנים היו בורחים בעור שיניהם ומטפסים על עץ, לצערי כאשר נסענו לחו"ל השארנו אותו אצל בן משפחה מרמת הגולן וכאשר הוא שחרר אותו לרוץ הארנב פשוט קפץ מעל הגדר של הגינה שלו וברח אל היער באותה העת הוא כבר היה בגודל של כלב בינוני ואני כמעט בטוח שהוא קלט ריח של איזה תן והחליט לחסל אותו, כן כן ארנב פסיכי' נזכרתי

"טוב אחרי שווידאנו שאתה באמת אתה אנא התלווה אלינו למכונית" הם אמרו

"אוקי" עניתי

יצאנו מהשדה נכנסנו לרכב ונסענו זמן לא רב במיוחד עד שהגענו לבסיס חיל האוויר האמריקאי שנמצא באזור (אסור לפרסם שם).

אחרי שהתקבלתי שם בברכה, לקחו אותי לחדר התדריכים והסבירו לי על השינויים שנעשו במטוס, ובארבעת הימים שלאחר מכן נתנו לי ללמוד את הפעלתו של מטוס F22 בסימולטור ולאחר מכן גם עוד ארבעה ימים כדי ללמוד להטיסו ולהנחיתו בסימולטור, העובדה שאני לומד מהר סייעה לי מאד ואחרי שמונת הימים האלה נתנו לי להטיס F22A רגיל כדי לתרגל, ביצעתי כמה תרגילים חביבים ומספר טיסות שאחר כך העלו נגדי מטוס F22A נוסף ותרגלנו קרבות אוויר ניצחתי אותו 3:1 הוא הצליח "להפיל" אותי פעם אחת רק מפני שעוד לא התרגלתי באותו הזמן לתרגיל הקוברה הקטלני, אחרי זה ניצחתי אותו פעמיים בקרבות מספריים הדוקים מאד ועוד פעם אחת עם תרגיל ההפתעה של א' שמבוצע אמנם עם ה F15I אבל מתבצע היטב גם על ה F22 , בשבוע שאחר כך המשכתי לתרגל את הטיסה על ה F22A עד שאני וגם שאר החברה החלטנו שאני מוכן ותרמה להחלטה העובדה שניצחתי גם שני חברה שהיו נגדי באותו הזמן- התרגיל של א' (האמריקאים לא לומדים מהר) ואחד התרגילים המפורסמים- "חלוף אותי" ובנוסף לכך פיתוח למצב שנופלים על אחד שהוא ממש רציני- מספריים הדוקים משולבים ב"חלוף אותי", שזה האחרון אמור לשלוח את השני בארון ואם יש לך מזל שאתה תצא מזה בחיים- למזלי שנינו יצאנו חיים, אבל לא לפני שצילמתי אותו עם הכוונת שלי עליו, דבר שכמובן הוכיח שצברתי מספיק ניסיון בטיסה על המטוס כדי לעבור לניסויים ולכן כמה ימים לאחר מכן (שבימים האלו כמובן המשכתי לתרגל את ההטסה) הגיעו לבסיס כמה רכבים שהאחד מהם הוא משאית גדולה במיוחד שעליה  נמצאה מכולה גדולה מאד, שאר הרכבים היו המלווים של המשאית והם כללו 4 האמרים של הצבא ועוד משאית של הצבא עם 20 חיילים חמושים, בנוסף לכך ליוו את השיירה שני מסוקי אפאצ'י והרחק למעלה זיהיתי זוג מטוסי F15, 'ליווי רציני' חשבתי לעצמי וקיוויתי שיום למחרת אני לא אתרסק עם המטוס הזה, שבאמת חבל יהיה שהמדינה תצטרך לשלם לארה"ב כסף על האבדה – וזאת מכיוון שהאחריות היא על ישראל ולא על ארה"ב ככה שלא רק שהמדינה והמשפחה לא יקבלו פיצויים אם אני מתפגר אלא שהמדינה גם תצטרך לשלם על זה, 'מוזרות כזו אין אפילו בסרטי המתח הכי דלי תקציב- מישהו שתופש מקום של מישהו אחר כדי שזה האחרון לא יהרג וכולם רוצים שגם המחליף לא יהרג כי הוא משתמש במכשיר יקר מאד, אבל אם הוא מת והמכשיר נהרס צריך לשלם למי שהרג אותו- ממש גאונות לשמה...' .

אחרי כמה דקות המשאית נכנסה לאחד ההנגרים (שיש בו כמה מדורים שנועדו לתפקידים שונים למשל אחסון, חימוש וכיוצא בכך) ואחד הטייסים האחרים נכנס לחדר שבו הייתי באותו הזמן ואמר לי שאני צריך לגשת אל ההנגר המדובר, ולכן ניגשתי לשם וראיתי שכבר פרקו את המכולה מהמשאית והמכולה עמדה שם פתוחה, "בוא תראה את מה שיש לנו כאן בשבילך" אמר לי מפקד הבסיס שעמד ליד המכולה. התקרבתי לשם והבטתי פנימה, בפנים ראיתי את ה F22 המשודרג שנראה בבחינה לא מדוקדקת כמו ה F22A הרגיל, אבל במבט יותר מדוקדק שמתי לב שהמבנה של כונסי האוויר השתנה כך שיוכל בעזרת תופעה פיזיקלית להגביר את זרימת חלקיקי האוויר פנימה, בנוסף הצורה של המטוס שונתה מעט כדי לאפשר החלקה יעילה יותר של האוויר מה שנקרא הגברה אווירודינמית, נכנסתי אל ההנגר ובחנתי את המטוס מהצד ומאחור ושם נוכחתי בשינוי העיקרי- פתחי הפליטה היו בעלי צורה מיוחדת וגם שמתי לב לכך שהם בנויים כך שיוכלו לנוע לכל הכיוונים, וגם שמתי לב לכך שכל החלק האחורי של המטוס שונה מעט 'בטח כדי למנוע מצב שהחום של המפלטים יפגע ישירות במטוס וגם כדי לשמר את החמקנות ואולי להוסיף עוד קצת ייתרון בחמיקה מטילים עוקבי חום' חשבתי, בסך הכל התפעלתי מאד מהמטוס ומהשינויים שעשו בו אבל יותר מהכל התפעלתי מכך שהמטוס חדש לחלוטין – ממש מהניילון- נוצץ מבריק נקי מאד, בקיצור יפיפה.

"מחר אתה תהיה הראשון שיטוס בו" אמר לי מפקד הבסיס

"כדאי שתוודא שהחליפה שלך מוכנה" הוא הוסיף

"חליפה?" שאלתי

"בוודאי, כדי לטוס בו צריך חליפה מיוחדת שהיא לא רק חליפת לחץ פשוטה אלא שיש לה כמה שיפורים שנועדו לאפשר לך לתפקד כמה שיותר ביעילות גם בתנאים הקשים ביותר שייווצרו ובנוסף לכך" הוא הוסיף "חסינה לאש חום וקור קיצוניים במיוחד"

"אם כך, אני באמת אלך לוודא את זה, לאן אמרת שאני צריך ללכת?" אמרתי

"למדור הטכני של ההנגר" המפקד אמר

"אוקיי, אם כך אגש לשם מייד" לייתר ביטחון הוספתי הצדעה, המפקד הצדיע חזרה ויצאתי לדרכי הלא ממש ארוכה אל המדור הטכני ושם שאלתי היכן החליפה שהכינו לי, 'ממש חליפת חלל' הייתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשי, ולאחר מכן כאשר מדדתי את החליפה נוכחתי שעל אף המראה המגושם שלה היא קלילה ונוחה מאד וכדי לוודא שבאמת נוח לי איתה קפצתי מספר פעמים ועשיתי כמה שכיבות שמיכה ולאחר מכן הזזתי את הידיים והאצבעות כדי לראות שאכן יש לי טווח תנועה מקסימלי ואכן נוכחתי שכן, לאחר מכן קיבלתי הסבר מדוקדק מהחברה שהיו שם על החליפה על פעילותה ועל תיפעולה, ולאחר מכן קראו למישהו ממדור החימוש שיביא את הקסדה, 'וואו איזה מגניב' כן זה נשמע צעיר ומתלהב במיוחד אבל זו הייתה התגובה הראויה היחידה שהצלחתי לחשוב כשראיתי את הקסדה, ואז ביקשו שאשים את הקסדה והסבירו לי על תכונותיה ותיפעולה והסבירו לי שעליי גם לחבר אותה אל החליפה בעזרת בד מסויים שנראה כמו צוורון שהיה לחליפה, החיבור לקסדה הוא פשוט- מרימים את הצוורון ומצמידים לחלק המתאים בקסדה ואז נוצר בידוד מוחלט בין הלובש לסביבה, לאחר ההכנות בדקתי שאני יכול להניע את הראש בחופשיות ולהביט בנוחות לכל הכיוונים, במיוחד התלהבתי ממשהו חדש בקסדה שאפשר לי להביט אחורה בעזרת מערכת מראות מתוחכמת שנשלפת לפי הוראה של לחצן בקסדה, אחרי שהבעתי בקול את התלהבותי מכל הדברים אמרו לי "חכה שהיא תיהיה בפעולה מחר ואז תראה ממה צריך באמת להתלהב!" לאחר שהורדתי את החליפה והקסדה נפרדתי מכולם בנימוס ויצאתי מההנגר, האוויר הקריר שבחוץ היה תחליף ראוי למזגנים שבפנים אבל בשום אופן לא השתווה לאוויר בארץ 'אני יודע שזה אותו אוויר אבל משום מה בארץ הוא מרגיש יותר טוב' חשבתי כמו בכל פעם שאני עוזב את הארץ ונפגש במזג אוויר טוב.

משם הלכתי אל אזור המגורים שבו הקצו לי דירה עד שאעזוב, נכנסתי לדירה סגרתי את הדלת נעלתי אותה ופניתי למטבחון שם הכנתי לי ארוחת ערב קטנה שגם אותה בקושי גמרתי כי עלתה בי התרגשות לקראת יום המחרת, לאחר שטיפת הכלים נכנסתי אל חדר השינה הורדתי את הנעליים ונכנסתי לישון בתקווה שלא יהיו לי הפעם חלומות על מטוסים בוערים.

 

דפיקה על הדלת גרמה לי להתעורר ותוך כדי קימה והתקדמות אל הדלת העפתי מבט על השעון שהראה 4:30 'מי זה בשעה כזו' חשבתי ועקב העובדה שלא שמעתי בחוץ אף צפירה ידעתי שאין הזנקה 'למעשה אין פה הרבה הזנקות' חשבתי ונזכרתי שאני לא בארץ, פתחתי את הדלת וראיתי מולי את מפקד הבסיס ועוד שני אנשים שלא זיהיתי, "שלום רוי, בוקר טוב, אני רוצה להציג בפניך את שני המהנדסים שתכננו את המטוס כדי שיסבירו לך לאילו תקלות כדי לך לצפות" פנה אלי המפקד

"אה, בוקר טוב, נעים להכיר" אמרתי ולחצתי את ידיהם בחביבות "בבקשה היכנסו" הצעתי להם להיכנס פנימה, והם נענו להצעה, לאחר שישבו סביב השולחן הצעתי להם קולה או מים ושניהם בחרו מים ואילו המפקד אמר שלא יקח כלום, "טוב אז קדימה להסברים" אמרתי והתיישבתי מולם, ההסברים כללו הרבה פרטים טכניים אבל הם אמרו שזה לא קריטי לטיסה ולמטיס מלבד הפרטים הקשורים במערכת ההנעה והדלק שכללו כאמור מנועים חזקים בהרבה מאשר הרגילים ומערכת דלק מתוחכמת הם התמקדו איתי על כפתור השליטה בדלק שיש לו שלושה מצבים עיקריים: סגור, פתוח רגיל ופתוח מוגבר כאשר למצב הרגיל יש כמה תת מצבים שנשלטים על ידי מחוון קטן שנמצא על הכפתור שלמעשה בנוי כמו חוגה, נזרק לחלל האוויר הפרט הלכאורה לא משמעותי הזה, לאחר שהסתיים ההסבר הטכני הכללי עברנו לתקלות אפשריות והם אמרו שמלבד התקלות הרגילות שעלולות לקרות בדגם הרגיל של המטוס יכולות להתרחש תקלות בעיקר במערכות הדלק והמנועים, שכללו כל מיני מרעין בישין וכאשר שאלתי אילו דרכים יש כדי להתגבר על כך הם אמרו לי "תאלתר, ואם לא מצליח תנטוש" ואני ידעתי שאם אני מנסה לאלתר נגמר לי הזמן לנטוש ולכן הם בעצם אומרים לי- תנסה שבקופסא השחורה זה ייראה כאילו היה לך מה לעשות- מקבלי ההחלטות לא אוהבים מלכודות מוות שיהרגו את הצד שלהם והם עוד יהיו צריכים לשלם כמה מאות מיליוני דולרים ליחידה. לאחר שנגמרה ההדרכה נפרדנו לשלום והם עזבו, והמפקד התעקב מעט כדי לומר לי "תתחיל להתארגן בשעה 09:30 אתה צריך להיות בהנגר של המטוס" "אוקיי" עניתי, והוא יצא וסגר את הדלת , נעלתי את הדלת, עברתי למקלחת התרחצתי בזריזות, התלבשתי צחצחתי שיניים, והכנתי כוס תה, לאחר ששתיתי את התה שטפתי את הכלים ואז יצאתי מהדירה ונעלתי אחרי את הדלת.

משם המשכתי אל ההנגר שם עזרו לי לשים את החליפה, עברתי סביב המטוס ובדקתי שהוציאו את כל פיני הבטיחות ושאר הדברים שצריך לסלק לפני המראה , עליתי בסולם ונכנסתי אל תא הטייס אחד הטייסים האחרים עלה אחרי והגיש לי את הקסדה "תודה" אמרתי לו "אין על מה" באה התשובה, הטייס ירד מהסולם ועלה איש צוות קרקע של המטוס שעזר לי להיחגר ולחבר את הצינורות והכבלים של החליפה לאן שצריך, לאחר מכן שמתי את הקסדה וחיברתי אותה לחליפה והוא עזר לי לחבר את הכבל של הקסדה לאן שצריך, בנוסף הוא עזר לי לחבר את מסכת החמצן למקום המתאים ולקסדה לאחר שווידאנו שוב שהכל מחובר ועובד הוא אמר לי "בהצלחה" וירד בסולם, ביצעתי בדיקה למערכת הקשר, וסימנתי לצוות שאפשר להרחיק את הסולם, לאחר שקיבלתי אישור התחלתי ברצף ההנעה והפעלת המכשירים, הפעלתי את הקסדה והורדתי את הזגוגית שלה שעליה הופיעו כעת כל מיני נתונים בצבעים שונים וככל שהתקדמתי ברצף ההנעה והפעלת המכשירים יותר ויותר מהם נעשו ירוקים עד שכולם הפכו לירוקים מה שאומר שהכל בסדר והמטוס מוכן, העברתי את הקסדה למצב תצוגת קסדה עילית והיא הגיבה מהר וטוב והופיעה מולי תצוגה נוחה ברורה ושלא מפריעה לעין ובעיקר כזו שגם אפשר לראות דרכה, העלתי בפינת הקסדה תצוגה תלת מימדית של המטוס והנעתי את הסטיק לכל הכיוונים כדי לוודא שיש את התגובה הדרושה לאחר מכן כיביתי את התצוגה התלת מימדית של המטוס ובדקתי גם בעזרת המבט שלי וסיוע של עיניים מהקרקע את תגובת המטוס, ביצעתי עוד כמה בדיקות מכשירים, ולאחר מכן סגרתי את החופה וביקשתי אישור לנסיעה למסלול, האישור ניתן לאחר שכמה אנשים במגדל עשו הגרלה מי מהם יהיה האדם הראשון שנותן את אישור ההסעה וההמראה, הסעתי את המטוס ובחנתי את התנהלותו על הקרקע ואת יעילות הבלמים, הכל עבד מעולה, ביקשתי אישור לעלות למסלול, והאישור ניתן, ואז ביקשתי את האישור הגורלי, "עייט למגדל מבקש אישור המראה" "מגדל לעייט בהצלחה האישור ניתן, אתה יכול להמריא" נשמתי עמוק ודחפתי את המצערת, המטוס האיץ, נכנסתי לאיזור של המבער המלא במצערת והכל עבד טוב, המבערים המלאים פעלו והמטוס האיץ, כאשר לפתע שיעול מהמנוע הימני ואורות אדומים, בלי לחשוב כמעט סגרתי את המצערת וכיביתי את מפסק הדלק הראשי לחצתי על הבלמים וראיתי לאימתי את המרחק מסוף המסלול 'אם הצלחתי לעצור עם סופה על מסלול מקוצר של נומ"ט אני יכול לעשות גם את זה' חשבתי, ראיתי את סוף המסלול מתקרב ומתקרב אבל גם המהירות פחתה באיטיות אך בנחישות ולבסוף אחרי שכבר חשבתי ש'הנה אני עומד להתנגש בגדר' וגם 'מי המטומטם שתכנן את זה ככה שבין סוף המסלול לגדר יש רק 50 ס"מ' ולבסוף 'למה חשבתי כזה דבר בתור המחשבה האחרונה שלי?' קלטתי שבדיוק באמצע שחשבתי את הדבר האחרון המטוס נעצר, והמספר שהיה רשום בשדה המציג את המרחק לאובייקט שעליו ממוקד המבט של הטייס היה 0.1 זאת אומרת שבין אף המטוס לבין הגדר הפרידו רק 10 ס"מ, נראה לי שהחברה בבקרה עוד לא התאוששו

כי לא שמעתי שום דבר בקשר וגם לא ראיתי אף רכב מתקרב אז נקטתי פעולה "עייט למגדל מבקש סיוע, אני לא יכול להסתובב לבד אתם יודעים" "מגדל לעייט רכב גרירה בדרך אליך" באה תשובה "אנחנו שמחים שאתה עוד איתנו עייט" הוסיפו, רכב הגרירה הגיע ומיקם אותי על מסלול ההסעה משם הוא גרר אותי להנגר, שבו לאחר פתיחת החופה והירידה בסולם קיבלו אותי כולם כאילו הם ראו שד כולם היו חיוורים מאד "מה אתם ככה, אני עוד חי!" אמרתי להם בנימה מבדחת וכמה מהם חייכו מעט, לאחר שכולם נרגעו הטכנאים בדקו את המטוס והסתבר שכאשר הרכיבו אותו טעו ולא החליפו את צינור הדלק הזמני שמחובר למנוע הימני וזה האחרון לא עמד בעומס ונקרע "אם לא היית מפסיק את הדלק היית מתפוצץ" אמרו לי, אבל הנזק תוקן והמטוס היה מוכן שוב וכך גם אני עוד הפעם הפרוצדורה וההגעה למסלול ההמראה בקשת האישור קבלתו וההתחלה בהמראה, המטוס האיץ הפעם כמו שצריך צבר את המהירות הדרושה ואז משכתי הסטיק והמטוס עלה לאוויר הכנסתי את כני הנסע ובדקתי לפי המנורות שהם נכנסו ואז משכתי את האף חזק עד ל 90 מעלות וטיפסתי בכוח המנועים העצום כלפי מעלה משאיר מאחורי את האדמה והדאגות וכאשר המהירות נחלשה המשכתי את המשיכה ל 180 מעלות ואז האדמה הייתה שמיים והשמיים אדמה לאחר מכן התהפכתי כך שהאדמה חזרה להיות אדמה והשמיים שמיים "עייט למגדל מרגיש מצויין והמטוס עובד ומגיב יפה" "מגדל לעייט כל הכבוד" "עייט למגדל מה אני צריך לעשות עכשיו?" שאלתי מפני שכאשר ירדתי מהמטוס בפעם הראשונה נפל לי בלי ששמתי לב הדף עם הרשימה של מה שצריך לעשות, התגובה בקשר הייתה מהמפקד "קודם כל תתענג על העובדה שאתה הראשון שעושה את זה במטוס הזה, אחרי זה תרביץ כמה תמרונים חזקים גם בשביל לבדוק את המטוס וגם בשביל הקהל" המפקד ידע מה אני מרגיש הוא בעצמו היה הראשון להטיס מטוס קרב אחר שפותח בתקופה של הדור הרביעי, התענוג היה עילאי הכיף הכוח הסכנה ועוד תחושות רבות ומגוונות חלפו בי התערבבו וסבבו בי – תחושה מדהימה שאי אפשר להיטיב לתאר מאשר כפי שתיארתי, הייתי מלך העולם המטוס החדש ביותר של המערב ואני הראשון, אני! טייס ממדינה אחרת זוכה להטיס מטוס שטייסים אמריקאים לא נגעו בו, אבל ידעתי, ידעתי שאני וחיל האוויר הישראלי שהסמל שלו התנוסס על פאטץ' מיוחד בחליפה ושגם מתוך כבוד צוייר לצד הסמל של חיל האוויר האמריקאי על כנף המטוס ראויים לכך- אנחנו נמצאים במקום הראשון יחד עם מדינות גדולות ועשירות בהרבה ואנחנו כפי שרבים מאיתנו מאמינים וכפי שהמדינות האחרות והצבאות האחרים הבינו מזמן- מדינה קטנה וצבא קטן שמכילים את התרכיז והמיטב, בזמן ההרהורים ביצעתי גלגולי חבית לופים ושאר תרגילים יפים כולל שתי קוברות וקוברה על הצד, "מגדל לעייט אנחנו מעלים F22A כדי שתתרגל איתו קרב אוויר" "עייט מאשר" המטוס השני עלה לאוויר ולאחר שהטייס אישר שהוא מוכן התנפלתי עליו ונכנסתי איתו לקרב אוויר מלהיב ומהיר שבסיומו ניצחתי 5:0 אחר כך נחתנו והנחיתה עברה חלק הסעתי להנגר והתקבלתי במחיאות כפיים, לאחר מכן עברנו לחדר התדריכים וקיבלנו הרצאה מהמהנדסים ובנוסף גם עניתי על שאלות של המהנדסים ושל טייסים אחרים ותיארתי להם את כל מה שדרשו לפרוטרוט , לאחר מכן עזבו אותי ועשיתי את דרכי לחדרי כאשר מדי פעם עוברת ליידי קבוצת אנשים ונשמעות קריאות "כל הכבוד" ואני מגיב בחיוך ואומר "תודה", לאחר כמה דקות הגעתי לחדרי ושם עשיתי את ההכנות הדרושות ונכנסתי לישון.

ביום למחרת קמתי והתארגנתי ולאחר מכן יצאתי והלכתי לכיוון ההנגר שם חיכו לי לתדריך:

"אתה תטיס את המטוס עד לשדה התעופה של ניו יורק שם תיהיה מסיבת עיתונאים ובה תענה על שאלות וכתבים יוכלו לראות את המטוס החדש לאחר מכן תעלה לאוויר ותבצע פעלולים, תנחת ואז יהיה השיא- מבחן למנועים החדשים- אתה תעלה לגובה של 125,000 רגל ורק עד לגובה הזה! ואז תצלול תצבור מהירות כמה שיותר גבוהה ואז תאט ותחזור לנחיתה"

"אוקיי" עניתי

התארגנתי עליתי למטוס ארגנתי את המטוס, וכשהכל היה מוכן המראתי וטסתי לניו יורק לאחר שהגעתי וקיבלתי אישור נחתתי ונסעתי להנגר שאליו כוונה אותי הבקרה ושם יצאתי מהמטוס כמובן עם סיוע של צוות הקרקע של המטוס שנשלח לשם שעות לפני כן והתכוננתי למסיבת העיתונאים.

אני לא אלאה אתכם עם תיאור מסיבת העיתונאים אבל עלי לציין שהיו שאלות מאד הזויות בעיקר משני כתבים צרפתים ששאלו אם נכון שהמטוס יכול להפוך לבלתי נראה ויכול לשאת חימוש גרעיני טקטי- דברים שנאלצתי שלא לענות עליהם לסימונו של המפקד שגם הגיע לשם לפני מסיבת העיתונאים.

אם כך אגיע לחלק שהלאיתי אתכם עשרות שורות כדי להגיע אליו: תיאור הטיסה.

התכוננתי ועשיתי את ההכנות הדרושות והסיפור שלי יתחיל מהרגע שעליתי על מסלול ההמראה:

"עייט למגדל מבקש אישור המראה" "מגדל לעייט האישור ניתן" אני מתחיל להאיץ במבערים מלאים, המטוס יכול להמריא גם בלעדיהם אבל אני רוצה להשוויץ לפני הכתבים, המטוס מאיץ ואני עולה לאוויר מכניס כני נסע ומיד פונה ועושה קוברה מעל הרחבה שבה התרכזו הכתבים, אחר כך אני עושה כמה גלגולי חבית ולופ, ואז משתמש במפסקים המתאימים ושואב ממכלי הדלק הנתיקים את הדלק לתוך תא הדלק הפנימי המיוחד ומייד לאחר מכן משליך אותם ומוודא שהמצנחים שלהם נפתחו, ואז אני שואל בקשר "עייט למגדל מבקש אישור להתחיל בהגבהה" "מגדל לעייט אישור ניתן" אני מגביר את עוצמת המנועים ומתחיל לטפס לגובה בזווית תלולה אך כזו שאני לא יאבד בה יותר מידי מהמהירות במהירות שבה אני מטפס אני מגיע לגובה 40,000 רגל ב5 דקות ואז אני מגביר את עוצמת המנוע עוד וממשיך לטפס עד ל 60,000 רגל מה שדורש עוד דקה וחמישים ושמונה שניות ואז אני פותח מבער מלא שלא דורש הרבה דלק בנתונים המתקיימים בגובה כזה מה שנותן לי עוד מהירות ומאפשר לי לטפס 

ל 85,000 רגל מעביר את מפסק הדלק למצב השלישי- פתוח מוגבר ומרגיש את הדחף של המנועים מתגבר בגובה 98,000 רגל אני משתמש במפסקים המתאימים ומצרף למכל הדלק הראשי את הדלק ממכל הדלק הפנימי המיוחד בגובה 120,000 רגל אני מפסיק לטפס לגובה וטס במעגל גדול הנוף נראה ממש חללי מצד אחד החלל ממש במרחק נגיעה ומהצד השני כדור הארץ שתופעה אטמוספרית משונה גורמת לו להראות כאילו הוא מכוסה כולו עננים 'אי אפשר לראות נוף' אני מתרעם במחשבותי, לאחר מכן אני מגביר שוב את המהירות וממשיך לטפס "מגדל לעייט עברת הרגע את הגובה שאושר לך! חזור אחורה! זה עלול להיות מסוכן!" אני שומע אותם היטב אבל עושה כאילו לא שמעתי ברור "עייט למגדל אני שומע אתכם 1:5 לא קיבלתי" 'הם הרי לא רוצים שאשבור שיא של גובה שהם לא יוכלו לאזן אחר כך, טוב מה לעשות אני לא רוצה להקשיב להם!' חשבתי "מגדל לעייט עברת את הגובה המותר- אתה כבר בגובה 200,000 רגל אנחנו מבקשים שתחזור עכשיו! זה עלול להיות מסוכן" "עייט למגדל אני לא מבין מה אמרתם כנראה יש תקלה בקשר אני מכבה ומדליק ואז אצור איתכם קשר שנית" אמרתי להם על אף ששמעתי אותם ברור לחלוטין, הטיפוס האט אז עברתי לדרגה השנייה של כוח המבערים  (הדרגה הכי גבוהה שיש במבער מלא) ואז המשכתי לטפס עד שהגעתי לגובה של 354,330 רגל – השיא הנוכחי ואז עצרתי את הטיפוס ועשיתי מעגל גדול 'הנוף עדיין לא מספיק יפה' חשבתי לעצמי על אף שבגובה כזה כן אפשרי בהחלט לראות נוף יפה וטוב, בהחלטה של רגע משכתי שוב וטיפסתי עוד עד ל 354,999 רגל ממש נגיעה מהחלל ומהתואר האסטרונאוט השני של IAF אבל ויתרתי על הרעיון אני לא ראוי להיות השני וגם לא מתאים לי למות סתם בחלל צילמתי את כדור הארץ במצלמת הקסדה כמה תמונות וגם את שעון הגובה בשביל ההוכחה והצטערתי שאין לי את הנוף המהמם של מדינת ישראל מתחתי שמגובה כזה הוא ודאי מהמם שהוא הרי הנוף הכי יפה שקיים! 'אילן רמון בוודאי הרגיש כמוני כאשר עזב, לצערי, לצערם של רבים ולצער המדינה הוא לא חזר כדי לספר אבל המורשת והגאווה שיש על שמו ועל שם כל גיבוריה של המדינה בין אם במלחמות ובין אם לא, לא תכלה לעולם!' פתחתי את ערוץ הקשר הכללי – ערוץ קשר שאפשר לשמוע מכל מכשיר קשר: "אני טייס בחיל האוויר והחלל הישראלי על גבול החלל מוכיח שאי אפשר לעצור אותנו ואנחנו תמיד נמשיך לא משנה איך יכו בנו, אני חיל האוויר צה"ל ושאר הגורמים המגינים על מדינת ישראל לא ניתן לאף יד אוייב המבקשת את רעת העם היהודי, לפגוע בנו, ומוכיח בפני אויבינו שאין להם היכן להסתתר, באותה נשימה אני מודיע שתמיד נעדיף את דרך השלום ואם מישהו רוצה לפקוח את העיניים ולהבין שהשלום הוא הדרך הנכונה יכול לדעת שהוא לא יתקל באוזניים סתומות, אבל אם לא תחפצו בשלום דעו אין לכם היכן להסתתר ואנו נכה אתכם עד כלות או עד שתסכימו לשלום... תחי מדינת ישראל!....כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה, עוד לא אבדה תקוותינו! התקווה בת שנות אלפיים! להיות עם חפשי בארצנו ארץ ציון וירושלים! להיות עם חפשי בארצנו ארץ ציון וירושלים!" לאחר שסיימתי לשיר את התקווה התחלתי בירידה כלפי הקרקע ולאחר שהגעתי לגובה 70,000 רגל התחלתי להגביר את המהירות של הצלילה גם ע"י הגדלת הזווית וגם ע"י הגברת כוח המנועים המהירות עלתה ועלתה עד שלתדהמתי הגיעה

ל 3532 קמ"ש – שברתי גם את שיא המהירות! לאחר מכן האטתי וביקשתי תור לנחיתה מבט על שעון הדלק גילה לי שיש לי משום מה עוד הרבה דלק – מספיק לעוד פעלול מעל הכתבים- ביצעתי את הפעלול ורק אז האטתי לנחיתה - האטתי עד לגבול ההזדקרות וכאשר נגעתי במסלול עצרתי אחרי 10 מטרים בלבד! הסעתי להנגר ושם פשטתי את החליפה ואת הקסדה לבשתי בגדים אזרחיים ואמרתי לצוות הקרקע "אם מחפשים אותי אני הלכתי הביתה לישראל" משם חמקתי דרך מעברי צוות אוויר למסוף הנוסעים מימשתי את כרטיס החזרה הביתה ועליתי על טיסה לישראל שבה איך לא- פגשתי את הבחורה שהתחילה איתי מהטיסה לארה"ב – אתם יכולים להבין לבד שניצלתי את ההזדמנות והתחלתי איתה, וגם שלא חזרתי למגורים בבסיס שלי שנמצא בארץ היפה והטובה בעולם כאשר אני לבדי.

 

הסוף!

 

הערות הכותב:

1) הסיפור הוא בדיוני לחלוטין וכל קשר בינו לבין המציאות אם קיים מקרי בהחלט!

2) שלג הוא ארנב אמיתי ולצערי הסיפור שלו הוא הדבר היחיד שאמיתי בסיפור מלבד השם שלי.

3) חלק מהטיסות שבסיפור התקיימו בסימולטור וחלק מומצאות (אגב השיא שהגעתי אליו בסימולטור פלקון אלייד פורס הוא רק 125,000 רגל).

4) סליחה על שגיאות כתיב אם יש.

5) מתנצל על האורך.

 

אשמח לקבל תגובות הארות והערות לא בהודעות פרטיות כי אם באזור התגובות כאן.

 

מקווה שנהניתם!

 

 

רועי.