החזית הסורית פרק 3

אזרחי מדינת ישראל שלום רב.

הימים האחרונים היו ימי לחימה קשים אך ללא אירועים מיוחדים, עד עכשיו.
היום[שישי] בבוקר, שעה 0900, כבשו הסורים את מוצב חרמון. חיילינו מתארגנים למתקפה, אך אין זמן וכוח לארגן מתקפה גדולה ומהירה.
לכן מפקדת ח"א שלחה שני מבנים מטייסת 165 להשמדת הטנקים שבאזור, ופינוי הדרך לחיילינו להיכנס ולקחת את המוצב חזרה.
לטיסה יצאו הטייסים הבאים:

• סא"ל יהונתן
  
• רס"ן עידן
• רס"ן אלון
• סרן עמרי ל.
  

כל מטוס במבנה חומש ב:

1. 12 פצצות מצרר MK-20D
2. 4 טילי א"א פיתון 4
   

אות הקריאה של הטיסה הוא כותש שתיים

---

בשעה 1110 התקבלה הקריאה, ונכנסנו למטוסים. הלבבות פועמים חזק, ההתרגשות עולה בקרבינו, היום מפנים את החרמון, לוקחים אותו חזרה. אנחנו הולכים לתת לחיליינו את החיפוי הטוב ביותר שלנו, לא ניתן לסורים להישאר ולהיות מוכנים להגן.
השעה 1140. אנחנו מסתדרים על המסלול, המבנה השני לתקיפה.

אני סא"ל יהונתן, המוביל. משמאלי רס"ן עידן, ומימיני רס"ן אלון,  מאחורה סרן עמרי. מתארגנים, מוודאים פעם אחרונה שהמאזנות, הגה הגובה, והגה הכיוון מסודרים, מקבלים אישור, המראה!
טסנו בדרכינו לחרמון, מוכנים לקראת הטנקים. לא פחדנו, שמא ניפגע, ידענו שהמקום הזה הוא קו חשוב מאד, אסטרטגית, ולמורל עם ישראל. אם לא נצליח במשימה הזאת, לא רק שיפגעו לנו הרבה חיילים אלא גם המורל של העם והצבא ירד בהרבה. חמושים בפצצות מצרר וטילי אויר אויר לכל צרה שלא תבוא, טסים 4 מטוסים, חמושים מכף רגל עד ראש לקראת המפגש עם השריון הסורי.

הגענו לחרמון, ראינו את השיירות, המוני טנקים מתעוררים לחיים למראינו מתקרבים, מתחילים לזוז, יודעים כבר מה מונח על כנפינו. תותחי הנ"מ וטילי הנ"מ מתחילים להתכונן. כמונו, הם יודעים כמה חשוב המוצב הזה. הם לא הולכים להפסיד, וגם לא אנחנו.
נכון שאנחנו באים עם מטוסי קרב מתקדמים ומסוכנים, אבל אין לדעת מה האויב מסתיר בשרוול...

הגענו אל החרמון, וידאנו עם המפקדה שיש אישור ירי ושאין כוחות ידידותיים באיזור.
התחלנו את ההפצצה, כשידועים לנו שני חוקים - אין לפגוע במוצב עצמו, ויש "להוריד" כמה שיותר טנקים.
מראה שיירות הטנקים המופצצים, לי, אישית, עשה טוב על הלב. לדעת שאני אחראי על ההגנה על המקום הזה...

שמעתי בקשר שיגור טיל אויר אויר, התפלאתי, אבל הנחתי שאולי ליווה את הטנקים מסוק. כמה חבל שלא ידעתי בדיוק איזה מסוק. המשכנו את ההפצצה, שיגורי נ"מ פה ושם, ותותחי הנ"מ שלהם יורים לעברנו נותבים. האדרנלין בדם, התחלתי להבין שלא כל כך בטוח שאחזור היום לבסיס, ובדיוק בזמן הנכון. שמעתי קולות של עופרת במתכת, ואז - הפחד הגדול ביותר של כל טייס - אש במנוע. אין לי ברירה. "כותש שתיים אחד, נפגעתי, נוטש."

מהמצנח ראיתי את הסורים נפגעים עוד ועוד, שמחתי. עכשיו הבנתי למה היה חשוב שנפנה אותם - איך אוכל לעבור את זה, כשברשותי רק ה9 מ"מ שלי ויכולות השרדות, אם יהיו פה עשרות טנקים?
נחתתי על הרצפה. התחלתי במרוצה לכיוון ישראל, היו בדרך הרבה חיילים, אז בלית ברירה נאלצתי להשמיד כל מסמך שהיה לי בכיסים. מזלי שהכל מועתק ויש עוד עותקים בבסיס. המשכתי לרוץ לכיוון דרום, מסתכל לכל הכיונים ופותח אזניים, שמא יהיו שם כלבים, או שהטנקים ימצאו אותי, ואז זה הסוף שלי.
רצתי כמו משוגע, כשפתאום, עצרתי, פערתי את עיני ובהיתי מולי, לא מאמין למה שעיני אומרות לי.
הבנתי עכשיו במה הטיל ההוא פגע. מולי ראיתי מסוק הרוס, אמנם מושמד כמעט לגמרי, אך לא היה ניתן לטעות במבנהו היחודי, בצבעיו, ובאימה שהוא מטיל עלי. KA-50. אחד ממסוקי הקרב המסוכנים ביותר שיש בארסנל הרוסי, אם לא המסוכן ביותר. איך הוא הגיע לסורים!?

אין זמן לעצור ולחשוב, שמעתי את הרוטורים של עוד מסוק, אם אתגלה זה הסוף שלי. העליתי את הסרבל קצת למעלה כדי לכסות את הפה, והתכסיתי בשלג. חיכיתי שאפסיק לשמוע את הרוטור. ברגע שהוא התרחק, פתחתי פתחון קטן לוודא שאין בני אדם טנקים או כלבים באזור, יצאתי מהשלג ורצתי. ושוב הרוטורים! אבל הפעם מקרוב, אין זמן להתכסות, אני הולך למות, חשבתי.

מסתבר שלא. מזלי הגיע בצורת F-16 ישראלי, אחר כך אתוודע לכך שזה היה רס"ן עידן בפנים. שמעתי את המטוס מתקרב, מאחורי ראיתי את הKA-50, כשפתאום "ווווושששש", והמסוק מתפוצץ לרסיסים. שוב פעם, הודיתי לה' על המצאת הפיתון. המשכתי לרוץ לפני שהסורים יגיעו. לקראת מרגלות ההר, עדיין שטח סורי, ראיתי רכב נטוש. וידאתי שהוא לא ממולכד, אולי ראו אותי צונח, נכנסתי, המפתח היה בפנים. התנעתי והתחלתי בנסיעה לכיוון הבסיס הקרוב ביותר. יצאתי מהרכב לפני הבסיס, והרמתי ידיים. חיילים ישראלים נמצאים שם, הם לא ירו בי גם אם יחשדו שאני מלא פצצות, כל עוד ידי מורמות לאויר ואין הוכחה אחרת. מיד רץ אלי חייל, שהסביר שזיהה אותי עם המשקפת מרחוק. פתאום, כשהייתי מוגן והאדרנלין הפסיק להשפיע, הקור היכה בי. הם כיסו אותי והביאו אותי חזרה לבסיס, רק כדי שיודיעו לי שאין זמן להתחמם, עוד משימות מגיעות.
אבל, בסופו של יום, המוצב לא נפגע קשה, והטנקים הושמדו, ומי שלא הושמד ברח. נקווה רק שכלום לא יפריע לתקיפת חיילינו, בעוד כ4 שעות.
סא"ל יהונתן מ.
דובר ח"א ומפקד טייסת 165# דורסי הצפון.

התווסף: January 25th 2009
שולח: InferNal
נקרא: 2717

 תגובות:

InferNal 2009-02-17 15:33:15	העליתי כבר המשך, אני מקווה שרועי יאשר[כי ברוב טימטומי שכחתי לשמור עותק של הסיפור]
maxw0wz 2009-02-16 21:58:37	סיפור מעולה! יהיה המשך?:D
-kobi- 2009-02-06 15:57:58	סיפור מרתק -כבוד ...
pilot-ROY 2009-02-05 20:57:27	זה ברור, פשוט תהיתי מאיזה משחק התמונה האחרונה שאין בפלקון
InferNal 2009-02-05 20:03:40	עקרונית - באיזה שרוצים. אם תסתכל בנושאים שפתחתי תגלה קמפיין של הקהילה. זה מה שיצא מאחד שניסיתי בקהילה אחרת[לא עבד, בסופו של דבר אחרי שכתבתי לבד את זה התייאשתי.]. גם פה לא ממש עבד וחבל : בת''כלס אבל במקרה הזה זה הכל בפאלקון והתמונה האחרונה מBS. כמובן שמהחלק של הצניחה הכל כבר פרי דמיוני וכלום לא באמת קרה באף משחק...
pilot-ROY 2009-02-05 20:01:17	סיפור מהמם, באיזה משחק זה ?
InferNal 2009-02-05 16:26:50	מתי שאתה רוצה, הסברתי כבר - יש לך רעיון למה לעשות? תעשה ותשלח, אם זה טוב אני אפרסם בשמך... אגב - שלח לי ה"פ לגבי המבחן.
FreeFlight 2009-02-05 07:22:43	סיפור אדדדיייייר! D: מתי אני יכול לעזור לעשות אותו?