היום לפני - חודש אפריל

**IAF_Phantom**

כ"ו אדר ב' תש"ח 6.4.1948 החל מבצע "נחשון"
מטרת מבצע נחשון היתה לפתוח את הדרך לירושלים. השם מבצע "נחשון", מקורו בדמות התנ"כית נחשון בן עמינדב, אשר היה הראשון לקפוץ לים סוף כאשר בני ישראל יצאו ממצרים. מבצע "נחשון" היה גם חלוץ בכך שהיה המבצע הגדול הראשון של ה"הגנה" ומנה כח של כ 1,500 חיילים שאורגן במיוחד לצורך המבצע. שני מבצעים משמעותיים התקיימו בעקבות מבצע "נחשון": הראשון התקיים ברמלה. ה"הגנה" פוצצה את מפקדתו של חסן סלאמה מפקד צבא השחרור של המופתי חאג' אמין אל חוסייני. (בנו של סלאמה היה עלי חסן סלמה שהיה ממארגני טבח הספורטאים במינכן ומאנשי ספטמבר השחור ואשר חוסל בידי אנשי המוסד) התקפה זו מנעה מכוחותיו של סלאמה לחבל בהכנות ה"הגנה" בשפלת החוף.

במבצע השני השתלטו כוחות ה"הגנה" על הקסטל, כפר ערבי שהיה על הדרך לירושלים וחסם את הכניסה לירושלים. מבצע "נחשון" עצמו החל ב 6 באפריל באזור לטרון, כאשר כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח כבשו כפרים ערבים באיזור לטרון וכן בכניסה לשער הגייא (באב אל וואד) ובכך פינו את הדרך לירושלים. 60 משאיות של הפלמ"ח עלו לירושלים ועימם אספקה. ב- 7 -8 באפריל החלו הערבים בהתקפות נגד, בעיקר באזור מוצא. הקרב על הקסטל היה אכזרי. הכוחות היהודיים נהדפו לאחור. את התקפת הנגד של הערבים בקסטל הוביל מפקד הכנופיות הערביות באזור עבד אל קדר אל-חוסייני אשר שב מדמשק כדי להילחם בקרב זה. הוא נהרג על ידי כוחותינו והתברר כי היתה זו מכה קשה לערבים והם נסוגו מהציר המוביל לירושלים והאספקה יכלה לעבור בחופשיות לירושלים במסגרת המבצע עלו לירושלים חמש שיירות של אספקה וכוחות של לוחמים. ב 20 לאפריל שוב נחסמה הדרך לירושלים.

כ"ט אדר ב' תש"ח 9.4.1948 פרשת "דיר יאסין"
הכפר דיר-יאסין שכן על גבעה ממערב לירושלים, בגובה 800 מטר מעל פני הים, ובמרחק של 700 מטר לערך מהשכונה היהודית גבעת-שאול. משלט דיר-יאסין חלש על השכונות היהודיות המערביות: גבעת-שאול, בית-הכרם ויפה-נוף ועל הדרך לבית-וגן. וכן חלש הכפר על קטע מהכביש המקשר את ירושלים עם תל-אביב. דיר-יאסין שימש מעבר לכוחות שנעו מן הכפרים הערביים עין-כרם ומלחה שבדרום אל הכפרים קסטל וקולוניה, ששלטו על הכביש הראשי ירושלים תל-אביב. ימים ספורים לפני ההתקפה על דיר-יאסין נמסר על נוכחות לוחמים זרים בכפר, ביניהם חיילים עירקיים ואנשי כנופיות. דיר-יאסין נכלל בכפרים הערביים שיש לתפוס במסגרת מבצע "נחשון" שהחל שלושה ימים קודם. ואמנם, בשעה שנערכו קרבות הדמים על הקסטל, זרמה אל שדה הקרב תגבורת ערבית, שעברה דרך דיר-יאסין ועזרה לגירוש הכוח היהודי שכבש את הקסטל.

שנודע למטה ה"הגנה" על התוכנית של האצ"ל לכבוש את דיר-יאסין, ביקש דוד שאלתיאל מפקד ההגנה בירושלים ממרדכי קאופמן - "רענן" שהיה המפקד האצ"ל בירושלים לתאם את מועד כיבוש הכפר עם ההתקפה החוזרת המתוכננת לכיבוש הקסטל. הקוד שניתן לפעולה היה "אחדות לוחמת" שבה לבטא את שיתוף הפעולה בין שלושת המחתרות (למרות שההגנה לא השתתפה בקרב היא תמכה בו ואף היתה שותפה בתכנון). בתדריך שלפני היציאה לקרב אמר "רענן" כי מאחר שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, יש להימנע מפגיעה בערבים שלא לצורך. במיוחד הזהיר שלא לפגוע בזקנים, נשים וטף. זאת ועוד, כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא. כדי למנוע קורבנות מיותרים, הוחלט כי את הפעולה יוביל משוריין מצויד ברמקול, אשר ייכנס לכפר לפני הפתיחה באש ובאמצעות הרמקול יודיעו לתושבים כי הכפר מוקף על-ידי אנשי אצ"ל והלח"י והתושבים נקראים לעזוב את הכפר לכיוון עין-כרם או להיכנע. בהמשך ההודעה נאמר כי הדרך לעין-כרם פתוחה ובטוחה.

התוכנית היתה לתקוף את הכפר בשני ראשים: כוח של שתי מחלקות אצ"ל, יתקוף מכיוון בית-הכרם, וכוח של מחלקת לח"י יתקוף מכיוון גבעת-שאול. בשעה שתיים אחר חצות הוסעו לוחמי האצ"ל לנקודת ההתחלה בבית-הכרם. הכוח צעד לתוך הוואדי, שם התפצלו הכיתות, וכל כיתה עלתה לשטח הפעולה המיועד לה. יחידת לח"י נערכה בגבעת-שאול ומשם התקדמה לעבר היעד. חלק מן הכוח התקדם מאחורי המשוריין שנשא את הרמקול ונסע בשביל המוביל למרכז הכפר. סמוך לשעה 5 לפנות בוקר הבחינו שומרי הכפר בתנועה חשודה. ואחד מהם צעק בערבית "מחמוד". אחד מחיילי האצ"ל חשב שפונים אליו בסיסמה "אחדות" וענה בעברית את חלקה השני של הסיסמה "לוחמת" הערבי פתח באש ובעקבות כך החל ירי מכל הכיוונים. המשוריין נושא הרמקול התקדם במעלה השביל וכאשר הגיע למבואות הכפר נתקל בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך ונאלץ לעצור. הרמקול הופעל וההודעה שנמסרה בו נשמעה רק בכניסה לכפר ובמרכז הכפר לא שמעו אותו. יתר היחידות פתחו בהסתערות, שהיתה מלווה בהתפוצצויות ויריות רבות כשהתנגדות הערבים היתה חזקה מאוד.

עם סיום הקרב, התברר כי מאות מבין תושבי הכפר נסוגו לעין-כרם, בנצלם את העובדה שהדרך לשם היתה פנויה. אלה שנותרו בכפר, נכנעו ונלקחו בשבי. השבויים, רובם נשים וילדים, הועלו על משאיות והועברו דרך רחובות ירושלים המערבית למזרח העיר, שם נמסרו לידי אחיהם הערבים. הידיעה על כיבוש דיר-יאסין פשטה בעיר, ויהודי ירושלים קיבלוה בסיפוק רב. השמחה היתה גדולה לא רק משום שעם הכיבוש יכלו תושבי השכונות המערביות לנשום לרווחה, אלא מעצם העובדה שהיוזמה עברה לידי היהודים. כיבוש הכפר היווה השלמה לפריצת הדרך במסגרת מבצע "נחשון". הקרב בדיר יאסין הפך עם הזמן "לפרשת דיר יאסין" בו הואשמו כוחות האצ"ל הן על ידי הערבים והן על ידי ההגנה (מטעמים פוליטיים) בטבח הערבים. במחקרים שנעשו התברר שנהרגו כ-100 ערבים בניגוד לידיעות על מאות שנהרגו. בדיעבד התברר שההגזמה במספרים היתה חלק מלוחמה פסיכולוגית ואף עזרה בבריחה של ערבים באיזור והקלה על שחרור הדרך לירושלים. לכוחותינו היו 5 הרוגים ו-32 פצועים.

ד' ניסן תש"ח 13.4.1948 "שיירת הדסה"
עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, החלו פורעים ערביים לתקוף יהודים בכל רחבי הארץ, לרבות בירושלים. בית החולים הדסה שכן על הר הצופים שהיה באותה נקודת זמן מובלעת יהודית בלב אוכלוסייה ערבית עויינת. הערבים אף לא היססו לתקוף רכבים שנסעו לבית החולים. עקב כך התמעטה התנועה לכיוון בית החולים. היות ומלאי התרופות והמזון החל להיגמר, תוכננה שיירה גדולה שתביא עימה חולים, ציוד, רופאים ואספקה אל בית החולים הנצור. המפקד הבריטי באיזור הבטיח מצידו כי הדרך בטוחה.

בעקבות כך יצאה השיירה ב-13 באפריל לפנות בוקר. כל אנשי השיירה היו יהודים ורובם לא היו חמושים. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. במחצית הדרך, בשכונת שייח ג'ארח עלה הרכב המוביל על מוקש והשיירה הותקפה על ידי כנופיות ערביות. 5 רכבים הצליחו להימלט, אך 5 רכבים אחרים נתקעו ומטח כבד של אש מקלעים נורה לעברם. הירי גרם לדליפת בנזין מהרכבים, אותו ניצלו הערבים כדי להציתם באמצעות בקבוקי מולוטוב, כאשר הנוסעים עדיין בפנים. הירי לא פסק גם לאחר שהניפו דגל לבן שמשמעותו כניעה.

במשך כל שעות ההתקפה, סירבו הכוחות הבריטים להתערב ולסייע בחילוץ השיירה. ניסיונות החילוץ שביצע הפלמ"ח החלו מאוחר מדי ובמהלך 7 שעות של התקפה נרצחו 78 יהודים מירי או משריפה. הנרצחים הובאו לקבר אחים בסנהדרייה.

ט"ז ניסן תרמ"א 15.4.1881 פרצו הפרעות הידועות בשם "סופות בנגב"
סופות בנגב הוא כינוי שהעניקו סופרים עבריים לפרעות שפרצו בפסח בשנת תרמ"א בשנת 1881 בקהילות היהודיות בדרום רוסיה, באוקראינה ובאזורים אחרים ברוסיה, הדימוי נבע מכך שהפרעות (סופות) החלו בחלקה הדרומי של רוסיה (דרום=נגב).
הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני. התקשורת ופקידי הממשל רמזו על כך שידם של היהודים היתה ברצח הצאר, כרוזים רבים הופצו והסיתו את האוכלוסייה כנגד היהודים, בנוסף רמזו כרוזים אלו על השתלטות היהודים על עמדות המפתח ועוד אימרות אנטשמיות.ידועות הממשלה הרוסית עודדה את הפרעות בסיסמה "הכו ביהודים והצלתם את רוסיה", והצבא לא עזר ליהודים המוכים. סיבה נוספת היתה כדי להסיח את דעת הקהל הכללית מהמשבר הפוליטי בעקבות הרצח. הפרעות נמשכו מספר חודשים ובמהלכם נרצחו מאות יהודים והושמד רכוש רב בלמעלה מ-100 קהילות יהודיות . דבר הפרעות הגיע למערב. דיפלומטים אמריקאים ואחרים דיווחו לממשלותיהם על ההתרחשויות ובעקבות כך התקיימו אסיפות מחאה בארצות הברית ובאירופה. כשהמפגינים קוראים לממשלותיהם להביע מחאתם בפני השלטון הרוסי ואכן מחאות אלו הועילו והשלטון הרוסי פעל לסיום המהומות.
אולם כמו שאומרים במקורות אין רע בלי טוב , בעקבות הפרעות של סופות בנגב החלה מגמה חיובית שבאה לידי ביטוי בהופעת תנועת חיבת ציון ששמה לה למטרה את רעיון השיבה לארץ האבות כיעד מרכזי שבאמצעותו ניתן יהיה לפתור את בעיות הקיום היהודי. כחלק ממגמה זו קמה תנועת הבילויי"ם – (בית יעקב לכו ונלכה). בנוסף החל גל הגירה גדול של יהודים למערב אירופה ולארצות הברית ולא פחות חשוב, פרעות אלו שמטו את הבסיס הרעיוני של המשכילים ברוסיה אשר האמינו שפתרון לבעיית היהודים הינו בשילובם בחברה הרוסית (משכילים אלו שכחו את נבואתו של בלעם הרשע "אין עם לבדד ישכון", שבמילים שלנו העולם לא בדיוק אוהב יהודים, כפי שהיה בפרעות אלו ובפרעות נוספים במהלך ההיסטוריה).

ט"ז ניסן תשס"ה 24.4.2005 נפטר הנשיא השביע של מדינת ישראל - עזר ויצמן
(נלקח מאתר הכנסת ככתבו וכלשונו)

עזר ויצמן נולד ב-1924 בתל-אביב. חיים וייצמן (הנשיא הראשון) היה דודו. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בחיל האוויר המלכותי והוצב במצרים ובהודו. משנת 1946 עד 1948 היה חבר בארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) ואחת ממשימותיו ב-1946, שלא ביצע, היתה לחסל באנגליה את הגנרל אוולין יו בארקר, שלאחר פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים על-ידי האצ"ל קרא לפגוע ביהודים במקום שם יכאיב להם - כיסם. וייצמן שירת ב"שירות האווירי" שקדם להקמת חיל האוויר הישראלי. במלחמת העצמאות הטיס תחמושת ואספקה לנגב ולגוש-עציון וב-1948 נשלח לצ'כוסלובקיה ללמוד להטיס את מטוסי ה"מסרשמידט" ולהטיס אחד מהם לישראל. וייצמן שירת בחיל האוויר עד שנת 1966. בשמונה השנים האחרונות לשירותו, כיהן כמפקד החייל. בשנים 1966-1969 היה ראש אגף מבצעים וסגן הרמטכ"ל. הרקע הפוליטי שלו מנע את מינויו כרמטכ"ל.

בשנת -1969 כיהן כשר תחבורה מטעם גח"ל בממשלת הליכוד הלאומית השנייה שהקים לוי אשכול. בשנים 1971-1972‎ כיהן כיושב-ראש הנהלת תנועת החרות, והתפטר בדצמבר 1972 עקב מחלוקת עם מנחם בגין סביב חלוקת המושבים במרכז המפלגה. חזר לחרות במאי 1973 ונשאר בה עד 1980וייצמן נבחר לכנסת התשיעית (1977) לאחר שהיה אחראי למסע הבחירות של הליכוד. מונה לשר ביטחון בממשלתו הראשונה של מנחם בגין, ושיחק תפקיד חשוב בתהליך השלום עם מצרים. במרס 1978 החליט על ביצוע מבצע ליטאני ומייד לאחר מכן הציע הקמת "ממשלת שלום לאומית" לקידום תהליך השלום - רעיון שנדחה על-ידי ראש הממשלה. בתקופה זו חל שינוי מהותי בדעותיו והוא הפך ביקורתי יותר ויותר כלפי המדיניות הנוקשה והבלתי מתפשרת של מפלגתו בנושא תהליך השלום, תוך שהוא מתנגש עם שר החקלאות אריאל שרון סביב נושא מדיניות ההתנחלות.

בשנת 1980 התפטר מהממשלה, כשהעילה קיצוצים בתקציב הביטחון. בנובמבר 1980 שקל ייסוד מפלגה חדשה בהנהגת משה דיין וכתוצאה מכך סולק מחרות. בשנים 1980-1984 פנה לעסקים. במרס 1984 ייסד וייצמן מפלגה חדשה בשם יחד שהתמודדה בבחירות לכנסת האחת-עשרה (1981). יחד זכתה בשלושה מושבים, והצטרפה לגוש שנוצר סביב המערך לקראת הקמת ממשלת האחדות הלאומית.

בממשלה שהקים שמעון פרס מונה וייצמן כשר בלי תיק וחבר הקבינט המצומצם. בינואר 1985 מונה כמתאם לענייני ערבים וביטל את משרת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. באוקטובר 1986, הצטרף עם מפלגתו למפלגת העבודה. בממשלת האחדות הלאומית שהקים יצחק שמיר ב-1988 מונה וייצמן לשר המדע והטכנולוגיה. בסוף 1989 איים שמיר לסלקו מהממשלה בגלל מגעים שקיים עם אנשי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). לאחר פירוק ממשלת האחדות הלאומית החליט להתרחק מהפוליטיקה והתפטר מהכנסת בפברואר 1992.

בשנת -1993 נבחר לנשיא המדינה וזכה ללא מעט ביקורת בשל התבטאויותיו הפוליטיות וסירובו לקצוב את תקופות מאסרם של אסירים מספר. בעקבות הסכם הצהרתה העקרונות עם הפלסטינאים וחוסר ההתקדמות במשא-ומתן לשלום עם סוריה, חלה הקשחה בדעותיו. אולם, לאחר הקמתה של הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו ביוני 1996 ותחושת המשבר ביחסים עם הפלסטינאים, פעל לקדם את המשא-ומתן עמם ובאוקטובר אף הזמין את ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, לביקור בביתו בקיסריה. למרות ביקורת על מעורבותו הפוליטית היתרה, נבחר וייצמן לתקופת כהונה שניה כנשיא במרס 1998. לאחר בחירתו של אהוד ברק כראש ממשלה, דיבר וייצמן בזכות הנסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה ובכך העלה את חמת האופוזיציה.

בסוף דצמבר 1999 פורסמה הידיעה שהחל משנת 1988 קיבל וייצמן סכומי כסף גדולים ולא דיווח על כך לרשויות. למרות שהפרקליטות החליטה שאין בסיס להעמדתו של וייצמן לדין, בעיקר בגלל התיישנות, הביאה הפרשה להתפטרותו של וייצמן מהנשיאות. מכתב ההתפטרות הועבר ליו"ר הכנסת ב-11 ביולי 2000, ונכנס לתוקפו ב-13 ביולי.

watch your six, i'm behind you